חנות מוצרי הלהבה הצבעונית מציגה את האלטרנטיבה החדשה והייחודית בעיצוב אירועים ובשימוש בנרות לצרכים אישיים. הלפידים, מנורות השמן והנרות שלנו בוערים בלהבות צבעוניות (ניתן לבחור בין חמישה צבעים – כחול, סגול, ירוק, אדום וצהוב), תוצר של מחקר ארוך ומקיף בנושא. השמנים הצבעוניים הם בטוחים לשימוש ובאמצעותם ניתן למלא את הלפידים ומנורות השמן אינספור פעמים, מה שהופך את המוצרים שלנו לחסכוניים וכדאיים, מלבד העובדה כמובן שמדובר במוצרים מדהימים ביופיים שמשרים אווירה מיוחדת ומתאימים לכל סוג אירוח ולכל אירוע, גדול או קטן. לפידי הגינה עשויים במבוק טבעי כאשר כל לפיד צבוע בצבע המתאים לאחת הלהבות הצבעוניות. כיום מעצבי אירועים רבים משתמשים בנרות שמן ובלפידים צבעוניים מסוג זה, בעיקר בכניסות לגני אירועים, אולמות קבלת פנים, מסיבות הנערכות במקומות פתוחים וכו'.
ההיסטוריה של הנרות
נרות קיימים בעולם מזה אלפי שנים. בעבר הרחוק הנרות נראו ככלי קיבול קטנים מחרס שהכילו בתוכם שמן. בתוך כלי חרס אלו הונחו פתילה סופגת מכותנה או צמר. נרות מסוג זה נמצאו בכמה חפירות ארכיאולוגיות ברחבי העולם.
בימי הכיבוש היווני בארץ ישראל היה מחסור בשמן זית טהור. בני משפחת החשמונאים מצאו במאמצים רבים כמות שמן שתספיק להדליק את מנורת המקדש למשך יום אחד. אירע נס והשמן הספיק לשמונה ימים עד שהצליחו להביא שמן זית טהור שישמש להמשך העבודה בבית המקדש. לזכר נס פך
השמן חוגגים ביהדות את חג החנוכה לזכר ומדליקים נרות במשך שמונה ימים.
במצרים העתיקה הנרות היו למעשה פנסים שנוצרו על ידי השריית קני סוף בחֶלֶב (שמן המופק מגופם של בעלי חיים) מותך.
ברומא העתיקה הנרות היו דומים לנרות המודרניים. בנרות היה פתיל וחומר בעירה מוצק, והם שימשו את הרומאים הקדמונים לתאורה ולטקסים דתיים. חומר הבעירה של הנרות היה חֶלֶב שנאסף מצאן או בקר.
בימי הביניים החלו להשתמש בשעוות דבורים ליצירת נרות. חידוש זה הביא לשיפור משמעותי בנרות משום שהלהבות שהפיקו נרות אלה לא שחררו עשן לסביבה ולא הפיקו ריח רע. נרות השעווה היו נקיים מצד אחד אבל גם יקרים מאוד מצד שני ושימשו בעיקר עשירים. במשך השנים נמצאו חומרים נוספים ששימשו כחומר בעירה לייצור נרות ובין השאר הפיקו שמנים מן הצומח.
במאה ה-18 נפתח אפיק נוסף בתעשיית הנרות - שעווה שהופקה משמן של לווייתנים. בדומה לשעוות הדבורים, שמן הלווייתנים לא הפיץ ריח רע כשנשרף. השמן היה גם קשה יותר מאשר חֶלֶב או משעוות הדבורים. תכונה זו מנעה מהנרות להתרכך ולהתקפל בחום השמש.
במאה ה-19 התרחשו ההתפתחויות החשובות ביותר בתעשיית הנרות שהשפעתה ניכרת עד היום. בשנת 1834, המציא ג'וזף מורגן מכונה שאפשרה ייצור המוני של הנרות. עיקרון הפעולה של המכונה היה יציקת השעווה לתוך גלילים שבתוכם הייתה בוכנה. כשהשעווה התקשתה שיחררה הבוכנה את הנר המוכן.
בשנת 1850 פותח נר שחומר הבעירה שלו היה שמן פרפין. הפרפין הוא תוצר לוואי של תעשיית הנפט. כאשר מזקקים את השיירים שנותרים מזיקוק נפט גולמי - מתקבלת שמן הפרפין בצורת שעווה בגוון לבן-כחלחל. חומר זה בוער בצורה נקייה וללא ריח. היתרון הגדול של הפרפין היה מחירו הנמוך. בהמשך איימה המצאת החשמל על מעמדם של הנרות. כדי להאיר את הבתים לא היה עוד צורך בנרות בעוד שנורות החשמל עשו את המלאכה בצורה בטוחה וקלה יותר.
כיום, יש לנרות תפקיד מרכזי בטקסים, בעיצוב אירועים, במכוני ספא ואפילו ברומנטיקה. בנוסף נחשבים הנרות גם למוצר פופולארי במיוחד בתחום המתנות לבית וקיימים במגוון צורות, גדלים וריחות.
